עומרי אלטמן, מיכאל אוחנה, לוטם זינו, אלעד גבאי, ישראל זגורי, דיא סבע, זלאטן איברהימוביץ והמצטרפים החדש כריסטיאן באטוקיו ואלכס אוקסלייד צ'מברלין הם רק חלק קטן מהשחקנים שכנראה שמעו את אותו צליל פקיעה, "פאק" נורא ומצמרר, שלא הותיר להם ספק שסיוט הקרע ברצועה הצולבת התגלגל לפתחם. הבכי והמבט המיוסר שניבט מפני חלק מהשחקנים שעברו את החוויה לא נבע רק מהכאב העז שחשו באותו הרגע, אלא גם ובעיקר מההבנה באותו שבריר שניה את ההשלכות של הפציעה הקשה.
קרע מלא של הרצועה הצולבת הקדמית הוא מהפציעות הקשות בקרב כדורגלנים, המחייב ניתוח לשחזור הרצועה, שאינה ניתנת לאיחוי והינה הכרחית לתפקוד הכדורגלן, ולרוב נלווים אליה נזקים נוספים, כמו פגיעה ברצועות נוספות, פגיעה במיניסקוסים, פגיעה בסחוסים וכו'...
בכתבה זו אנסה לשפוך אור על הפציעה, הסיבות לה, פעולות שעשויות לסייע למניעתה ותהליכי השיקום והחזרה לפעילות, ולהציג את נקודת מבטי כמשקם פציעות ספורט וכמי שמחזיר כדורגלנים למגרש לאחר פציעות.
הרצועה הצולבת הקדמית היא אחת מארבע רצועות תומכות, המחברות בין עצמות השוק לעצם הירך. תפקיד הרצועות לשמור על יציבות הברך, במפרק הנושא לעתים משקל של פי כמה ממשקל הגוף. כל רצועה מייצבת את הברך בזמן שהגוף נמצא בתנועה בהתאם למיקומה. שתי רצועות חוץ מפרקיות, צידיות מייצבות את הברך מהצדדים ושתי רצועות תוך מפרקיות, צולבות, מונעות תנועתיות יתר של השוק קדימה (קדמית) ואחורה (אחורית) ותנועות סיבוביות של השוק ביחס לירך. המיניסקוסים, השרירים והגידים הפועלים על מפרק הברך מסייעים לרצועות בייצוב הברך. כשמדברים על קרע ברצועה הצולבת מתייחסים על פי רוב לצולבת הקדמית, שקרע שלה הוא שכיח יותר וחמור יותר.
קרעים ברצועה מתרחשים על פי רוב כתוצאה משינויי כיוון, האטה, בלימה, נחיתה (למשל נחיתה בברך מקובעת) ויציאה מהמקום. המהלכים המובילים לה מגוונים מאד – חטיפת כדור, כדרור, ניתור, תיקול מצד שחקן יריב ותיקול מצד הנפגע. יחד עם זאת, המפתיע הוא שפציעה כל כך חמורה, שהיינו מצפים שתיגרם ממשחק ברוטאלי של שחקן יריב, בלמעלה מ - 70% מהמקרים, כלל אינה נגרמת כתוצאה ממגע ישיר עם שחקן יריב. לעתים היא מתרחשת כשהכדור כלל לא ברשותם. כלומר, אין צורך בתיקול אגרסיבי ולרוב די במהלך מינורי שהברך לא הייתה מוכנה לו, כדי לקרוע את הרצועה במלואה.
דוגמאות למהלכים להביאו לפציעה: כריסטיאן באטוקיו במהלך ניסיון חטיפת כדור עשה סיבוב שמאלה בעוד השוק של רגל ימין מסובבת ימינה. בעת הפציעה לא הגיע כלל למגע עם שחקן היריב ולא לכדור. ישראל זגורי נפצע תוך כדי ריצה בניסיון לחטוף כדור משחקן יריב. גם הוא לא הגיע לכדור ולא לשחקן היריב כשהפציעה ארעה. אלעד גבאי השתלט על כדור באוויר בשלהי אימון מסכם, שאף אחד לא בסביבה ובעת הנחיתה הרגל נתקעה עם נעל הסטופקס באדמה. עומרי אלטמן נפצע כשסובב את הברך בנחיתה לאחר ניתור, זלאטן איברהימוביץ עלה לנגיחה ונחת על רגל ישרה, מאור בוזגלו בפעם השלישית בניסיון להגיע לכדור, מיכאל אוחנה סובב את הברך תוך כדי כדרור, ברק יצחקי בפעם הראשונה במהלך ניסיון להגיע לכדור ובפעם השניה במהלך חימום למשחק, ורגלו של דיא סבע נתקעה בדשא. לעומתם, לוטם זינו נפגע בעת תיקול חריף באימון קבוצתו השווצרית ואלכס אוקסלייד צ'מברלין שביצע תיקול ברוטלי בשחקן יריב בעת שחטף ממנו את הכדור. השחקן שתיקל יצא ללא פגע, אך צ'מברלין פספס את ההשתתפות בגמר היורו והמונדיאל.
שחקנים מדווחים כי בעת הפציעה חשו מעין הרגשת פקיעה/ קליק, כאבים חזקים, אי יכולת לכופף את הרגל, וזמן קצר לאחר מכן הברך התנפחה.
רבים חושבים שהסיבה העיקרית לפציעה היא חולשה של שרירי הרגליים, אולם דווקא תפקוד המערכת העצבית בקרות הפציעה הוא הגורם המרכזי לה, בעיקר בפציעות בהן לא היה מעורב מגע עם שחקן יריב, כפי שקורה כאמור ברוב המקרים. תפקיד המערכת העצבית לייצב את הגוף בכל פעולה שהשחקן מבצע, לשלוט במרכז הכובד ולגייס יחידות מוטוריות בהתאמה לכוח הנדרש מהשרירים בכל פעולה ופעולה. היא עושה זאת באמצעות היכולות הפרופריוספטית (התמצאות הגוף במרחב) והקואורדינטיבית (תאום עצבי שרירי) של השחקן. גורמים כגון עומס, עייפות, מתח, מבנה אנטומי וחוסר בפעילות מונעת עלולים לפגום בתפקודה של המערכת העצבית. חוזקן של קבוצות שרירים ויחס מיטבי ביניהן יכולים למנוע פציעות, אך אלו הם גורמים משניים לעומת תפקוד לקוי של המערכת העצבית. גורמים נוספים כגון גורמים סביבתיים (סוגי המשטח ואיכותם(, גורמים אנטומיים (גמישות המפרק, מנחי הגפיים והאגן) וגורמים ביומכניים בעת הפציעה עלולים גם הם להגדיל את הסיכון לפציעה.
ברור כי לא ניתן למנוע לחלוטין את הפציעה בקרב שחקני כדורגל, שכן מדובר בענף המערב אלפי פעולות משתנות בעצימות גבוהה, תוך שימוש במסלולים מטבוליים המשלבים פעילות אירובית ואנאירובית, והגעה למצבי עייפות קיצוניים, הגורמים כולם לעומס עצום על מערכות הגוף (כמו לאגד יחדיו עומסים מענפי ספורט שונים ומנוגדים למגרש אחד). וכל זאת מול יריב בעל אג'נדה הפוכה. יחד עם זאת, ניתן להפחית את הסיכון לפציעה בעזרת:
1. שילוב תדיר של אימונים ייעודיים ברמה האישית והקבוצתית, בתוכנית האימונים הכללית של הקבוצה, שעיקרם גירוי ואימון המערכת העצבית באופן שמדמה אלמנטים מהמשחק, אולם בתנאים קיצוניים הרבה יותר. כמו אימונים על משטחים שאינם יציבים ואימוני קואורדינציה ופרופריוספציה במצבי עייפות משתנים
2. בניה גופנית הולמת של מערכת השרירים והשלד בכל הגוף – פלג גוף תחתון, פלג גוף עליון וחגורת האגן
3. תכנון עומסים מושכל פר אימון
4. תכנון וניהול העומסים ביחס לאימונים והמשחקים.
בשונה מספורטאים המתחרים בענפים שהמכנה המשותף להם שאין בהם כוח מתפרץ ו/או שמערבים מגע עם יריב כמו שחיה, ריצות ארוכות ורכיבה על אופניים, נדירים המקרים בהם יוכלו כדורגלנים תחרותיים לחזור לשחק ברמת תפקוד גבוהה ובלתי מוגבלת ללא שחזור הרצועה בהליך ניתוחי.
תהליך החזרה למשחק מתחיל מיד עם קרות הפציעה, ומערב את השלבים הבאים:
1. שיקום מרגע הפציעה ועד הניתוח. לאחר הפציעה חשוב מאד לחזור לפעילות כמה שיותר מוקדם כחלק מהכנת השחקן לניתוח. המטרה להביא את הברך של השחקן לניתוח במצב הטוב ביותר שניתן, כולל: הפחתת נפיחות, שמירה על טווחי תנועה וכוח השרירים המפעילים את המפרק ותפקוד המערכת העצבית.
2. ניתוח - שחזור הרצועה באמצעות שתל שנלקח מאחד הגידים של המנותח או שתל שנלקח מתורם או שתל סינטטי. לכל אלטרנטיבה יתרונות וחסרונות הנבחנים ע"י המנתח והמטופל. במהלך הניתוח ניתן לטפל בנזקים נוספים כמו פגיעה במיניסקוס.
3. שיקום פיזיותרפי ושיקום ספורטיבי שכולל במקרה של פציעת ברך:
a. שיקום חיזוק ובניית מערכת התנועה בברך הפגועה. בניית הרקמות התומכות - שרירים, גידים, עצמות. לא פחות חשוב, חיזוק ובניית מערכת התנועה בכל הגוף – בטן, גב ופלג גוף עליון, באופן אינטגרטיבי.
b. שיקום המערכת העצבית. תאום בין קבוצות השרירים השונות, הפועלות על הברך, עבודה פרופריוספטית, תאום יחידות מוטוריות, בכל קבוצות השרירים הפועלות על הברך, חידוד התגובות לכל פעולה ופעולה, מאלפי הפעולות שמבצע שחקן במגרש, בתנאים משתנים, צפויים ולא צפויים
c. המרה ענפית לכדורגל. ענף שכאמור דורש תפקוד בעצימות הגבוהה ביותר במהירות, ניתורים, שינויי כיוון והתמודדות מול יריב.
שלושת השלבים הראשונים, נעשים במסגרת אישית, נשלטים ומבוקרים על פי רוב בצורה מוחלטת על ידי הגורמים המטפלים. השלבים הבאים, שהם שלבי החזרה למגרש, נעשים במסגרת הקבוצה, נשלטים פחות והם הקריטיים בתהליך. בשלבים אלה גם בדרך כלל צפות הבעיות, אם ישנן. אם עד כה התהליך התנהל בתנאי מעבדה, הרי שמעתה מתחיל המשחק האמיתי והוא אימון וניהול השחקן בתקופת החזרה למגרש.
4. חזרה לאימוני כדורגל בקבוצה, ללא מגע יריב. למשל, השתלבות במשחקונים כג'וקר. כלומר, השתתפות במשחק ברמה ההתקפית בלבד, עם הקבוצה שהכדור אצלה, כשאסור לשחקן להבקיע שער ואסור ליריב לחטוף לו את הכדור, וזאת על מנת להרגיש את התנועה במגרש עצמו, תוך הימנעות מהתמודדות מול היריב.
5. השתתפות מלאה באימוני הקבוצה, כולל משחקונים
6. משחקי אימון המערבים יריב שלא "מכבד" אותך
7. משחקים רשמיים, בהם נוסף אלמנט הלחץ הנפשי ביתר שאת
חשוב להדגיש כי, גם לאחר השלמת השלבים האמורים, ועד לסוף הקריירה הספורטיבית של השחקן שעבר שחזור צולבת, יש להמשיך ולהתמקד בעבודה התומכת באזור הפציעה, בהיותו מועד לפציעה חוזרת הן בברך שעברה שיקום (מאור בוזגלו) והן בברך השניה (ברק יצחקי). זמן החזרה הוא לפחות שישה חודשים מהניתוח והוא עולה ככל שהשחקן מתבגר ו/או שמדובר בפציעה חוזרת. בכל מקרה אסור להאיץ בשחקן ויש לתת לו את הזמן. לעתים קרובות נדרש דווקא ריסון השחקן הלהוט לחזור למגרש. כל מי שעוסק בספורט תחרותי יודע היטב שספורטאים רוצים לחזור לפעילות התחרותית כמה שיותר מהר, לעתים אפילו תוך סיכון עצמי. כאן אמור לבוא ניהול נכון, ולעתים כאמור אף ריסון השחקן מצד הגורמים הרפואיים והמקצועיים שעובדים אתו.
בהקשר זה חשוב לבחון גם את אופיים של המשחקים אליהם חוזר השחקן לראשונה. חרף המבדקים וההתרשמויות מהשחקן במהלך האימונים, בהן נראה בריא לחלוטין, חשוב להביא בחשבון את תפקודו של השחקן בתנאי לחץ. חזרה הישר למשחקים טעונים למשל עלולה להשפיע על תפקודו של השחקן. תפקוד תחת לחץ נפשי במשחק טעון לא ניתן לדמות בתרגול ובאימונים או לבצע מבדקים לגביו, אולם חייבים לקחתו בחשבון. היות ותפקוד המערכת העצבית מושפע מהלחץ של השחקן, קיים חשש שהיא לא תגיב כמצופה לנוכח שינוי כיוון למשל, ולא תפעיל את מערכת השרירים באופן שתייצב את השחקן ותמנע את תנועת היתר של הברך וקריסת הרצועה. רצוי שלמשחק טעון ברמה האישית ו/או והקבוצתית יחזור השחקן רק לאחר מספר משחקים בדרגות לחץ שונות. ממשחק למשחק מסתגל השחקן ללחץ, צובר דקות משחק ותחושות האמון והביטחון בגופו הולכות ומתעצמות בכל משחק בו הוא משתתף. כשם שיש סרגל מאמצים בשיקום מערכת התנועה של השחקן, גם כאן נדרשת הדרגתיות ולמימד הזמן יש משמעות רבה.
לסיכום, מדובר אמנם בפציעה קשה, אך ניתן לחזור ממנה לתפקוד ברמה גבוהה ואף לצאת ממנה משודרגים ומודעים יותר, באמצעות שיקום טוב ואימוץ הרגלי עבודה נכונים. כמובן שחשוב במקביל לאמץ שגרת אימוני מניעה בכדי לנסות למזער את סכנת התרחשותה מלכתחילה, בכל הקשור לסיבות לפציעה שכן ניתן לשלוט בהן.